פס"ד בעניין מינון יתר במתן אנטיביוטיקה

האם חירשותו של התובע 1 נגרמה כתוצאה מקבלת אנטיביוטיקה מסוג גנטהמיצין? האם התובע קיבל תרופה זו, כנגד זיהום בדרכי השתן שנגרם על ידי החיידק מסוג E-COLI, במינון יתר, באופן המהווה רשלנות של בית החולים ורופאיו? האם יש קשר סיבתי בין חירשותו של התובע לבין הטיפול בו במהלך אשפוזו אצל הנתבעת? אלה השאלות העיקריות העולות במקרה דנן.

רקע כללי

1.         התובע 1 (להלן: "התובע") נולד ביום 7/9/96 בשבוע 39 להריון אימו (להלן: "התובעת 3"), בבית החולים הדסה הר הצופים, כשזה הריונה הראשון והיא בת 24 שנים. התובע, נולד במשקל 2.810 ק"ג בלידה קיסרית דחופה שלוותה באינטובציה והנשמה למשך מספר דקות עד להופעת נשימה עצמונית. הלידה בוצעה כאמור, לאור מצוקה עוברית, שהתאפיינה בחוסר תנועתיות של העובר ב - 24 שעות לפני הלידה, כאשר במהלך הניטור נצפה חוסר ראיקטיביות מלווה בדופק איטי של לב התובע בעודו ברחם אימו. ציוני האפגר נקבעו בדקה ראשונה 5 ובדקה חמישית 7. התובע קיבל חמצן בריכוז 80%, נצפו ערכי סוכר נמוכים בדמו (היפוגליקמיה), וכן נצפתה בעיה בלב מסוג AXD ו - PDA עם יתר לחץ דם ריאתי ודלף דו צדדי בלבד, ליקויים שבסופו של יום התובע נרפא מהם. כן נצפה אצל התובע מום באיבר מינו מסוג היפו-ספאדיאס (על משמעותם של הליקויים הנ"ל - ראו להלן).

2.         במהלך האשפוז בהדסה הר הצופים קיבל התובע במשך 4 ימים (7/9/96 - 10/7/96) את התרופה GENTAMICIN (להלן: "גנטהמיצין" או "גנטה") במינון של 7 מ"ג, אחת ליום, למעט יום 9/6/96 בו קיבל מינון זה פעמיים. בימים 20/9/96 - 28/9/96 טופל בתרופה AMIKACIN במינון 20 מ"ג ליום. במקביל קיבל בתקופה זו תרופה אנטיביוטית נוספת - VANCOMICIN .אין מחלוקת כי שתי תרופות (גנטה ואמיקצין) הינן ממשפחת האמינגוגליקוזידים, משפחה של תרופות אוטו-טוקסיות בעלות פוטנציאל לגרימת נזק לשמיעה, וכי הואנקומיצין אינה אוטו-טוקסית בפני עצמה, אולם מגבירה את האוטו טוקסיות של שתי התרופות הנ"ל, שעה שהן ניתנות בו זמנית. בנוסף, קיבל התובע  תרופה משתנת - LASIX, שאף היא בעלת פוטנציאל אוטו טוקסי, אותה קיבל ביום 8/9/96 במינון 2.8 מ"ג. החירשות יכולה להיגרם כתוצאה מכך שהתרופה הורסת את תאי החישה הווסטיבולריים הקוכלארים (Vestibular and Cochlear Sensory Cells), ומשנהרסים תאי החישה אין הם מתחדשים, ובהמשך נוצר ניוון של עצב השמע. הפגיעה באוזן הפנימית ובמנגנון השמיעה תלויה ברמת האמינוגליקוזידים בפלסמה וכן במשך זמן הטיפול, במינון ובתפקוד הכליות.

כן אין מחלוקת כי מינון התרופות הנ"ל שקיבל התובע היו בגדר הנורמה בצד הגבוה.  בתום הטיפול הנ"ל, שוחרר התובע ממחלקת טיפול נמרץ פגים בהדסה.

3.         מכאן לאירועים הנוגעים ישירות לתביעה דנן. ביום 16/12/96, בהיותו בן 3 חודשים, אושפז התובע בבית החולים מקאסד במזרח ירושלים עקב עליית חום גופו. משנלקחו תרביות דם ושתן, נמצא כי בגופו של התובע חיידק מסוג E.COLI הרגיש לתרופת הגנטהמיצין. למחרת היום הועבר התובע לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה במזרח ירושלים, הוא הנתבע 1, ובתום עשרת ימי אשפוז שוחרר. בימים אלה קיבל התובע גנטהמיצין במינון של 45 מ"ג ליום, מחולק לשלוש מנות לאורך היממה. לאחר כחצי שנה נמצא כי התובע סובל מחרשות עצבית דו צדדית, הוא עבר ניתוח בגיל 4.5 שנים והושתל לו שתל קוכליארי באוזן שמאל. באוזן ימין הוא משתמש במכשיר שמיעה. התובע התחיל ללמוד במסגרת חינוכית מיוחדת נוכח מגבלותיו.

עמדת התובעים

4.         משאין מחלוקת שהתובע קיבל את תרופת הגנטהמיצין במינון שהינו מעט מעבר למינון המכסימלי, ובאין מחלוקת בין המומחים בדבר רעילות התרופה והפוטנציאל לחירשות שבה כתוצאה מכך, טוענים התובעים כי החירשות ממנה סובל התובע הינה כתוצאה ישירה מטיפול רשלני זה של הנתבעים, ולאור העובדה כי החירשות התגלתה לאורך הטיפול אצל הנתבעת 1 ורופאיה (נתבעים 8 - 2), ולאור העובדה שלא בוצע ניטור התרופה במהלך האשפוז. לפיכך, יש קשר סיבתי בין הטיפול בתובע לבין חירשותו. כן טוענים התובעים כי יש לקבל את חוות דעת המומחים מטעמם, ולדחות את חוות הדעת של הנתבעים.

לנתבעת 9 - מדינת ישראל - מייחסים התובעים רשלנות במתן רישיון לבית החולים המעסיק רופאים שאין להם רישיון בישראל. כן טוענים התובעים כי יש להעביר את נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע אל כתפי הנתבעים, וכן להחיל, לחלופין, את דוקטרינת הסיבתיות העמומה.

עמדת נתבעים 8 - 1

5.         התובע קיבל טיפול מסור אצל הנתבעת, באשר מדובר בחיידק אלים שתקף את התובע, שהטיפול בו חייב מתן התרופה הנדונה - היא התרופה המתאימה ביותר (ועל כך אין מחלוקת), והמינון היה אמנם מעט מעל למקסימום המומלץ (בכמות זניחה), אולם המינון שניתן היה הכרחי לאור הזיהום החריף בו לקה התובע שהיווה סכנת חיים.

אין מקום להעברת נטלים, ומכל מקום הנתבעים הוכיחו באמצעות מומחיהם, ואף מתוך דברי מומחי התובעים, כי הם לא התרשלו. כמו כן, לא הוכח קשר סיבתי בין מתן המינון, כפי שניתן, לבין החירשות, ולפיכך התביעה לא הוכחה. בתוך כך טוענים הנתבעים כי לא הייתה חובה לבצע ניטור התרופה במהלך האשפוז, וכן כי התובע סבל וסובל ממומים מולדים, וחירשותו נובעת מבעיות גנטיות ומהקשיים במהלך הלידה.

עמדת הנתבעת 9 - מדינת ישראל

6.         התובע סבל ממצוקה עוברית עובר ללידה, ולאחר מכן מבעיות רפואיות קשות. אין התרשלות של בית החולים ורופאיו. המדינה לא התרשלה בפיקוח על הנתבעים, ואין עליה חובה לנהל רשומות רפואיות ומכאן שאין להעביר הנטל לכתפיה. רישיון בית החולים מתחדש כל שנה, לאחר שנעשות ביקורות שמלמדות כי הטיפול בו סביר, ומכל מקום המצב אינו מצדיק סגירתו, כפי שנקבע כך אף בפסיקה.

דיון בשאלת האחריות

7.         הראיות שהונחו לפני בית המשפט, אליהן נתייחס בהמשך, הינן כדלקמן:

מטעם התובעים

            *           תצהירי ועדות התובעים 1, 2, הורי התובע.

*           חוות דעתו של ד"ר גורביץ מיום 31/3/02 - מומחה בתחום א.א.ג וכן חוות דעתו המשלימה מיום 20/7/03.

*           חוות דעת רפואית מטעם ד"ר פאהום טארק - מומחה בפסיכיאטריה של הילד והנוער מיום 31/10/04.